החלטה בתיק רת"ק 14898-02-12

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בחיפה (כבוד השופטת ר' חוזה, סגנית נשיא (בדימוס)) מיום 22.1.12 בת"ק 17449-07-11 שבו היא קיבלה את תביעתו של המשיב 1 (" המשיב") וחייבה כל אחת מאלה: המבקשת, המשיבה 2 והמשיבה 4 בתשלום סכום של 3,000 ש"ח ובנוסף היא חייבה כל אחת מהן בתשלום סכום של 400 ש"ח הוצאות משפט (" פסק הדין").

לאחר שהוגשה הבקשה הוריתי על קיום דיון במטרה לנסות ולהגיע להסדר שייתר את הצורך בהכרעה שיפוטית אלא שהדבר לא צלח.

עיינתי בבקשה ובנספחיה ולאחר ששקלתי את טענות המבקשת אני מחליט לדחות את הבקשה.

המבקשת היא חברה ציבורית העוסקת בעסקי סוכנויות נסיעות והמשיב רכש באמצעותה כרטיסי טיסה לטיסות מישראל דרך מדריד לבוגוטה שבקולומביה. הטיסה מנתב"ג למדריד התבצעה באמצעות המשיבה 2 (" אל על") והטיסה ממדריד לבוגוטה נועדה להתבצע באמצעות המשיבה 4 (" אוויאנקה"). כעולה מפסק הדין, הטיסה למדריד התאחרה ובשל כך נמנע מהמשיב לעלות לטיסת ההמשך לבוגוטה ומאותה עת ואילך הוא נתקל בקשיים למצוא מקום בטיסת המשך, הוא נאלץ לשהות לילה במלון במדריד ועקב קשיים שבהם נתקל במציאת מקום בטיסת המשך הוא ויתר עליה, רכש כרטיס טיסה וחזר לישראל. על רקע השתלשלות עניינים זו הוא תבע את נזקיו מן המשיבה שבתורה הגישה הודעת צד ג' נגד אל על, נגד אוויאנקה ונגד צד נוסף, שהתביעה נגדו נדחתה בפסק הדין.

בית המשפט קמא מצא כי למבקשת, כמו גם לאל על ולאוויאנקה חלק באחריות לשורת התקלות שהביאה לכך שהתובע לא המשיך בטיסתו לבוגוטה, לנזקים (הממוניים ושאינם ממוניים) שנגרמו לו עקב כך ובהתאם לכך הוא חייב את המבקשת, את אל על ואת אוויאנקה בסכומים המפורטים לעיל.

בבקשתה פורשת המבקשת יריעה נרחבת של טענות שתכליתן היא להראות שלא נפל כל פגם בהתנהלותה בנוגע למשיב, כי היא מילאה כלפיו את כל החובות המוטלות עליה, וכי, מכל מקום, האירועים שהתרחשו אינם יכולים להיות באחריותה בהיותה אך סוכנת הנסיעות שמכרה למשיב את כרטיסי הטיסה ומעבר לכך לא קיבלה על עצמה כל התחייבות נוספת כלפיו.

שקלתי את טענותיה של המבקשת שמקצתן אף אינן משוללות יסוד, אולם אף על פי כן, ומשיקולים הקשורים במהותו של ההליך ובתכלית קיומה של הערכאה של בית המשפט לתביעות קטנות,  לא אוכל לקבל את בקשתה.

מתן רשות לערער על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות מוסדר בסעיף 64 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984(" החוק"), המורה כי: 

"פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות ניתן לערעור לפני בית משפט מחוזי אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט המחוזי ; בית המשפט המחוזי ידון בערעור בשופט אחד ".

לשונה של ההוראה מעוררת את השאלה בדבר השיקולים שלפיהם ינחה את עצמו בית המשפט כאשר הוא מתבקש לתת רשות לערער על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות. בעניין זה נאמר כי:

"העתרות לא מבוקרת לבקשות רשות ערעור על פסקי דינו של בית המשפט לתביעות קטנות עלולה לסכל את תכלית הקמתו, שהרי היא תאריך את משך ההתדיינות הכולל ותייקר את עלותה של ההתדיינות. הצורך (התחיקתי) להגשים את תכלית הקמתו של בית המשפט לתביעות קטנות מחייב, אפוא, לקבוע אמות מידה להענקת רשות הערעור, ואלו תיגזרנה מתכלית זו." (ראו: בר"ע (מחוזי י-ם) 375/08 ארקיע קוי תעופה ישראליים בע"מ נ' מאיר (טרם פורסם, 3.4.08))

ייעודו ותכלית קיומו של בית המשפט לתביעות קטנות מקבלים ביטוי בסעיף 62 לחוק הקובע הוראות מקלות הן בנושא ראיות והן בנושא סדרי דין, והכול על מנת להביא להכרעה מהירה, יעילה וצודקת של העניין (ראו: רעא 6043/04 אעלימי כמאל נ' אפי אפרי (טרם פורסם, 15.9.05); רע"א 292/93 סרבוז נ' אופק בע"מ, פ"ד מח (3) 177 (1994)). זאת ועוד, על מנת לקיים את התכלית שלשמה הוקם, הוגבלה זכותם של הצדדים לייצוג על ידי עורכי דין והדבר טעון רשות של בית המשפט "מטעמים שיירשמו" (סעיף 63 לחוק).

וגם זאת נאמר, ברע"א 4122/06 מעוז נ' מיכאלה יעקב (טרם פורסם, 17.1.07) :

"הליך תביעות קטנות נועד לפתרון סכסוכים בגובה כספי נמוך, ועל כן נקבעו לו כללים מיוחדים של גמישות הן בנושא הראיות הן בסדרי הדין (ראו ש' לוין, פרוצדורה אזרחית: סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט, פרק ט"ו עמ' 94, 97 ואילך). נוכח ערכן של התביעות ומשיקולי יעילות גם לא נקבעה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי, אלא ניתן ערעור ברשות בלבד. ממילא המשוכה שקבע המחוקק גבוהה, מעבר להליך רגיל בבית משפט השלום, ולשאלת ההתערבות בפסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות לגופו קודמת השאלה של עצם מתן הרשות לערער".

מאלה מתחייבת מסקנה כי העתרות לבקשות רשות ערעור על פסקי דין של בית משפט לתביעות קטנות  תעשה בריסון ובאיפוק. לעניין זה יפים גם דבריו של המחבר א' גורן, בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי, 853 (מהדורה עשירית, 2009)), שם נאמר:

"רשות ערעור על פסק-דינו  של בית-משפט לתביעות קטנות לא תינתן אלא כשמדובר על טעות משפטית או עובדתית גלויה, ברורה ופשוטה. כאשר מדובר על נושא משפטי שאין בו פסיקה משפטית ברורה וחד-משמעית, לא תינתן, בדרך כלל, רשות ערעור. זאת, אפילו מדובר בשאלה בעלת חשיבות עקרונית או ציבורית, אלא אם כן מדובר בשאלה עקרונית שבית המשפט לתביעות קטנות מרבה לדון בה, כאשר רצוי שלא להנציח פסק-דין מוטעה המשמש לאותו בית משפט תקדים לתביעות דומות. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי תישקל במשורה, בנסיבות שבהן עולה שאלה משפטית או ציבורית עקרונית. קל וחומר כך, בתביעות קטנות. בתביעות מעין אלה, הרשות תינתן אך בנסיבות שבהן יש עוול זועק, או בשאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר".

ניתן, אפוא, לסכם ולומר כי זכות הערעור, אשר כשלעצמה קיבלה עיגון חוקתי בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה (רע"א 9572/01 דדון נ' וייסברג פ"ד נו (6) 918 ) הוגבלה על ידי הוראת סעיף 64 לחוק והמחוקק, שנתן בידי בית המשפט את שיקול הדעת אם להרשות את הערעור על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות אם לאו, היה מוכן להשלים עם האפשרות שערכאת ערעור לא תתערב בפסק דין מוטעה, ובלבד שתושג תכלית קיומו של בית המשפט לתביעות קטנות ושהתוצאה לא תהיה בגדר עיוות דין או עוול זועק.

על רקע שיקולים אלה נראה לי שראוי לדחות את ערעורה של המבקשת. זאת מפני שעל אף כל היריעה הרחבה של טענותיה, והאסמכתאות שהיא הביאה בתמיכה להן, לא שוכנעתי שהתקיימו נסיבות שהן בבחינת "עוול זועק" המצדיק התערבות בפסק הדין . מסקנה זו נתמכת גם בכך שבית המשפט קמא חילק את האחריות בין שלושה נתבעים ובכך הוא הקטין, במידת האפשר, את חשיפתה של המבקשת כלפי המשיב והעמידה על סכום שאינו מצדיק את קבלת הבקשה.

הבקשה נדחית.